יום שלישי, 26 ביולי 2011

כי אני בתוך הארץ נמצא, בתוך האוהל האינטטימי שלי...

עכשיו, כשהאוהלים והרפורמות של ביבי כמרקחה
(מישהו אמר 50% על אוהלים ב"למטייל" ?),
החלטתי גם אני לומר כמה מילים.

דה אזר דיי, שלחה לי המכסה של הסיר של העקום שאני את המיל הבא:
"ממי אנחנו לא לבד" וצירפה את הלינק לטור שפורסם ב- YNET.
מבטיח לפרסם את הלינק, אבל רק בסוף כדי שתמשיכו לקרוא אותי עד הסוף.

עברתי כבר פעמיים בשדרות רוטשילד בימים האחרונים וליבי נקרע.
יש שם שלט שאומר "אל תצפצפו תצטרפו" - או משהו כזה.
ואני כ"כ רוצה להצטרף, אבל פשוט לא יכול להרשות לעצמי.

אם תקראו את מה שהיפה שלי שלחה לי, הגברת כותבת שם על הלא נעים שיש לנו, "מעמד הביניים", בלהגיד קשה, כוסאומו קשה, פאקינג אנחנו גוססים פה. אמרתי לנסיך לא מזמן בשיחה, נעם, אני אישית לא יודע לאן  ממשיכים ואיך מתרוממים.

אז נתחיל מההתחלה.

עבודה ראשונה: מנהל מכירות של אתר אינטרנט חדש ומצליח ונקווה שיצליח עוד הרבה יותר:
בין 5000 ל-7500 ש"ח בחודש.

לאחרונה, אחרי הבנה שפשוט אי אפשר לחיות מהצד השני של הבנק,
עבודה שנייה: מלצר בחוף הים, שלושה ימים בשבוע מיד לאחר העבודה, ב-18:30 עד חצות וימי שישי ושבת לפעמים משמרות כפולות, בין 13 ל-17 שעות. חום יולי אוגוסט אחושרמוטה.

ביום ראשון הקרוב, לאחר הבנה שבכל זאת הילדים צריכים לראות את אבא שלהם לפעמים, אפילו אם זה רק סופי שבוע,
עבודה שלישית: איש מכירות בגן  אירועים, זה שמקבל אתכם שאתם בטוחים שגם אתם תכבשו את העולם ותהיו חופשיים כלכלית עד שתהיו בחודש השלישי וחצי בקושי של ההריון, שיהיה לכם בהצלחה, משעה 17:00 ועד 23:00 ואז המלצרות תעבור לסופי שבוע בלבד : בין 4000 ל- 7500 ש"ח בחודש.

יפה. עכשיו לצד היותר אופטיימי של חיי. האחת וה-בהא היחדה אחת, רומי בן כמעט 6 ועולה כמו גדול לכיתה הראשונה והאחרונה שמתלהבים לעלות אליה, אוריאן שיילך לגן, 3.5, וסאני את כל-טוב רווה שחורי שחגגה לפני 3 ימים שנה תמימה ומקסימה.
אז חופש גדול ולכן האחת מבלה ילדים עד שכבר אי אפשר. בסוף היא באמת תאמין שאי אפשר.
אחד שעובד עד שאי אפשר, ואולי יאמין בשלב מסויים  שאי אפשר.
ושלושה שחיים את החיים.

מישהו אמר מסעדה שלא על  חשבון אבא, מישהו אמר תספורת לאישה יפה ולא פעם בשנה כמתנת יומולדת,
מישהו אמר בגדים חדשים, סנדלים, עוזרת בית פעם בשבוע, בייביפאקינגסיטר, סרט, מסעדה, קפה בארומה??
מישהו אמר משהו בלי להתקשר לאחדד הסבים ולדבר מניפולציות רגשיות סחטניות? מישהו אמר משהו ??

אז איך פאקינג לעזאזל אני יצא מהאוטו ויילך לשבת בפאקינג אוהל,  שאני  צריך לכסות עד סוף אוגוסט אוברדראפט של 30000 ש"ח ואז ביבי יבוא ויגיד לי, שיש 50% הנחה לסטודנטים בפאקינג קו 5 ? אה ??

אני זעקתי.
ועכשיו אני חייב ללכת לישון כי אני קם ב-6 לעבוד.

זה הלינק שהבטחתי:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4099211,00.html


נ.ב. אם הייתם שואלים אותי, ולשם אני מצטרף מחר בבוקר  אם זה קורה, זה להעביר את כל המאבק, משדרות רוטשילד הפסטורליות והשאנטי באנטי של המאבק פסטיבל בומבמלה הזה לאמצע כביש החוף, ובשתי הצדדים, ואז נראה את הרפורמות עפות  באוויר.

מישהו אמר משאיות של חברים חוסמים את הכביש ומקימים מאהל ???


יום שישי, 17 ביוני 2011

מכאן אני מתחיל...

חברים,  אני מתחיל!!! שוב...
כמה פעמים אמרתי אני מתחיל ??
כמה פעמים אמרתי זה הדבר האמיתי ??
כמה פעמים אמרתי חברים בואו אחריי ??
כמה פעמים גם לקחתי מכם כסף ??

אבל די, מספיק.
אני מתחיל. שוב!!
קראתי בבלוג של "האמן החדש" הזה שכותב באמת באמנות רבה את המשפטים הבאים:
"אתם חייבים, להציב לעצמכם תוצאות ברורות, שיקדמו אתכם לקראת החזון האולטימטיבי של החיים שלכם, איך הייתם חיים את החיים שלכם אם הם היו במצב מצוין של התפתחות ושמחה?
קחו את החזון הזה וצרו את המטרות של החיים שלכם." אז קודם כל, אני מפרגן לך אמן חדש, וממליץ לכם לקרוא אותו: http://www.thenewartist.co.il
ודבר שני הגיע הזמן שאני ידמיין ויראה את החיים שלי במצב של התפתחות ושמחה.
איך זה נשמע טוב, לא?
לחיות במצב של התפתחות ושמחה... חלום.
היום אני במצב של ריצה מסביב לזנב שקצר מדי לתפוס.
מה שמזכיר לי למה קופים מלקקים לעצמם את הביצים. כמובן. כי הם יכולים. או כמו שאני והאישתי אומרים על זה עם אנחה: "אחחח, מי שיש לו..."

אז בואו נחיה במצב של התפתחות ושמחה.
בואו נדמיין את היום שלנו מתחיל.
06:00 - אני מתעורר בכיף לקום ולא מתוך צורך לצאת לעבודה.
מכין לרומי ואוריאן סנדוויצ'ים לגן. לא שוכח פרות והפתעות קטנות שישמחו לבב אנוש קטן.
ממשיך בקפה לי, ואח"כ שהנסיכות יתעוררו, קפה לגדולה מהן.
ממשיך לכוון 08:00 - ללקחת את הילדים לגן/ביה"ס, דמוקרטי כמובן, אף אחד לא יגיד לילדים שלי לעשות משהו שהם לא רוצה.
חוזר לבית ויושב קצת בחדר העבודה שלי ובודק כל מיני מיילים לגבי שיתופי פעולה מתוכננים, joint venturim למיניהם כמו שהגדולים קוראים לזה, עובד על כמה פרויקטים למיניהם, שכרגע נמצאים במצב מתקדם של רווחיות, וממשיך לפגישה בבית הקפה השכונתי עם איזה שותף עסקי כלשהו/חבר. חוזר הביתה ומכין צהריים לילדים, תוך  כדי שאני מגלה ציור חדש שהאישתי עשתה וגם הספיקה לכתוב את הסוף לסיפור על הזבובים. שמתם לב שלא כתבתי בשום מקום, הולך לעבודה???
שמחה אמיתית רק לדמיין את זה. 
מחזיר את הילדים מהגן וממשיכים את היום ביחד בשיעורי בית, גינה, משחקים, בריכה או כל משהו אחר לכל יום לפי מזג אוויר באוויר, או בנפש.
כל חופש ארוך כמו פסח, סוכות מבלים באיזה טיול ארוך וחוויתי בארץ או בחו"ל ופעם בשנה בחופש הגדול יוצאים לחודש ליעד מסוים בעולם, שאותו חקרנו ולמדנו כל השנה האחרונה ודגנו ממנו כל פיסה של אינפורמציה אבל כשנסענו ניסינו לשכוח הכל כדי להנות מהמקום כמו שהוא. צ'רלי פרקר, מגדול נגני הסקסופון בעולם אמר שכל פעם שהוא עולה לבמה הוא שוכח את כל מה שלמד ומתחיל לנגן. 
מתחיל לי התקף רק מלחשוב על החיים האלה. 
אני מתחיל. ושיחיה העולם...
שנה הבאה אני יוצא לחופש גדול עם הילדים, לחופש הגדול של החיים שלי...


נ.ב. 3 דורות של שמחה...
אבא, שנה הבאה על חשבוני.




אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך. 
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל, 
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.



יום שישי, 25 במרץ 2011

זה שלי. זה שלי לנצח ואף אחד לא ייקח את זה ממני לעולם...

זוכרים את התחושה הזו ש"קלטתם את זה" ?
שהנה הצלחתם לעשות משהו שלא הצלחתם עד עכשיו, שהוא שלכם ?

אם הזכרון הזה קיים, הוא בד"כ רחוק וישן,
באיזור התקופה שעוד חשבנו שהיום נגמר בשעה 20:00 ומתחיל ב 7 בבוקר.

אני זוכר עדיין את היום שבו למדתי איך להתנדנד בנדנדה לבד בלי "תנדנדי אותי!!!".
הייתי במגרש משחקים עם דודה שלי במושב,
וסוף סוף הצלחתי לעשות את המסובך מכל. להושיט את הרגליים קדימה בקדימה ולקחת אותם אחורה באחורה,
ליצור תנופה של הגוף שמזיזה את הנדנדה בלי יד של מבוגר שבוז שאין לו כוח לנדנודים. דאבל מינינג.

אני גם זוכר את הסיבוב הראשון שלי באופניים בלי גלגלי עזר, לסוף הרחוב ובחזרה.
נסעתי לשם בהיסוס וכשהגעתי לסופו של הרחוב,
במקום שבו הייתי צריך להסתובב, האטתי, איבדתי שווי משקל ונפלתי.
מיד עליתי חזרה ונסעתי לכוון הבית.
אין לי זכרונות אופניים כלשהם חוץ מזה.
כנראה משם הכל הלך חלק.

                              


שלשום בערב רומי לקח ספר,
השקיט אותנו ואמר שהוא צריך דממה כדי להתרכז בקריאת הספר.

לשם הבהרה.רומי מזהה את כל האותיות כולל סופיות.
אפילו כמה באנגלית.
הוא גם יודע לכתוב את שמו, שם משפחתו המתפלצן הבנוי מ-2 שמות משפחה,
את שם אחיו, אמו, אחותו ואפילו את שם אביו. כבוד.
אבל לקרוא??  זה עוד לא קרה(א)...

נחזור לליל אמש פלוס ערב.
אז הוא אומר שקט, אני רוצה לקרוא ואני אומר לעצמי בסדר שיקרא, עלק יקרא.

ולאט לאט הוא הולך עם האותיות, בספר בלי ניקוד וקורא מילה מילה.
נדלקתי והתחלתי לעזור לו איפה שהוא התקשה.
עברנו כך, בסבלנות שלי ושלו, 3-4 משפטים שהוא מזהה את האותיות, קורא. תוהה וטועה, מנסה שוב ובסוף מצליח.
כ"כ התרגשתי, הסתכלתי עליו ואמרתי לו :
"רומי, עכשיו אתה יודע לקרוא, זה שלך לנצח ואף אחד,
אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך..."

אני אוהב את הילד הזה.









אפרופו אופניים.
היה יום שבו רומי אמר "אני רוצה שנוריד את הגלגלי עזר".
שמחתי, מיד לקחתי, מהשכן כמובן, מפתח שוודי והורדנו אותם בשמחה.
חיברתי מקל לכסא ויצאנו בעוז ללמוד לנסוע בלי גלגלי עזר.
אחרי דקה פלוס מינוס, רומי אמר שהוא עייף ורוצה לחזור הבייתה.
ניסיתי לשווא להמשיך בעוד כמה נסיונות, אך כמו שכתבתי, לשוווא.
חזרתי מיואש, רומי שמח שהסיוט נגמר ואוריאן סתם משועמם.

ניסיתי פעם נוספת ביום אחר אך המקרה היה דומה,אפילו קצר יותר מקודמו, כאשר בסופו ביקש רומי להחזיר את גלגלי העזר לאופניים.
חשבתי שלא אלחץ ובזמן שלו הוא ירצה ללמוד שוב.
האופניים עם גלגלי העזר שלהן, זרוקות עדיין בתוך הפסיפלורה.
רומי נוסע בקורקינט...






יום שישי, 25 בפברואר 2011

להיות צודק או להיות אידיוט.

בוא נעבור לכתבינו שנמצא עכשיו בבית משפחת רווה שחורי, האם אתה יכול לספר לנו מה אתה רואה?

אז כן, אני כאן בבית משפחת רווה שחורי באמצע סוג של ריב בין מורן לרון. הילדים כבר ישנים, אבל מקורות מהימנים מספרים לי שהריב התחיל עוד לפני שהילדים היו במיטות. הכל התחיל שרון אמר שמחר, יום שבת,
(יום המשפחה, קודש הקודשים, יום המנוחה העליון), הוא לא יהיה בבית מהבוקר עד הצהריים.
חוסר הסכמה אשר התלוו אליו פרצופים רציניים שהתפרצפו מולו בארוחת הערב גרמו לרון לנסות לפתור את הנושא מעל ראשם של הילדים.
אבל מכיוון שאסור לריב ליד הילדים, אפילו אם הריב הוא לא ריב
אלא דיון שלא מלא בוולנטיין,
נדחתה השיחה למועד מאוחר יותר.
מאוחר מאוד.
מאוחר מדי.

רון כבר הספיק לצבור מספיק כעסים בפנים על איך היא מעיזה לכעוס.
מורן עדיין לא אוהבת את הרעיון ולאחר שיחה בלי הרבה אפשרות, חזרה השתיקה לבית משפחת רווה שחורי.
אפשר לחתוך את המתח כאן עם מברשת שיניים.

תודה כתבנו, נחזור אליך שיהיו עדכונים, אני מעביר את השידור בחזרה לאולפן.



אני עובר את אותו מסלול כל פעם שאני והאישה שאיתי מתקוטטים.

קודם כל אני כועס. ושאני כועס אני כועס.
אבל בפנים. בשקט בשקט. באולקוס.

אח"כ אני עובר להבטחות. אני מבטיח לעצמי שאני ארקב בקבר אבל לא אתנצל
ואם היא לא תיגש אליי אני לא אדבר איתה בחיים.

אח"כ אני עובר לצער, פשוט חבל לי על כל רגע מבוזבז כזה בחיים שלי.

אח"כ אני עובר למצב של כלב עזוב שכל מה שהוא צריך זה מישהו שיאסוף אותו לחיקו וילטף אותו. אני ממש משווע לחיבוק.

(דרך אגב, ברגע זה, זמן כתיבת שורות אלה, אני במצב הצער.
יש מצב שעד שאסיים לכתוב את הפוסט אגיע לשלב הכלב העזוב).

אחרי שלב הכלב העזוב אני עובר למצב ההארה.אני שוב מואר שלריב עם האישה שאיתך
לא שווה שום הון שבעולם ואתה צריך לעשות כל שביכולתך כדי למנוע את זה.
.
השלב האחרון הוא שלב של הבטחות נוספות.
בהבטחות אלה אני מבטיח לעצמי לא לריב איתה יותר ואם יוצא שכן אז לחסל את זה ומייד.




השלבים האלה מוכרים לי וידועים לי ומשום מה אני לא מצליח לעצור את זה שזה מגיע למרות שאני יודע שיש דברים שאני יעשה במהלך הריב הזה שאצטער עליהם אח"כ.

לדוגמא, לפני בערך חצי שעה שעוד ממש הכל פה היה בוער,
פרשתי למטבח אחרי שהיא פרשה לטובת המסך והעכבר, והכנתי לעצמי קפה.

פאוזה קטנה כדי להסביר את נושא הקפה אצלנו בבית.
אין מצב שאני לא מכין לה או היא לא מכינה לי שאחד מאיתנו מכין.
צריך שיהיה לך תרוץ ממש טוב אם לא הכנת.

אז נחזור להיום, לא מזמן, הכנתי לעצמי קפה והתחבטתי לעצמי במשך כמה דקות אם לשאול אותה אם היא רוצה.לבסוף כבודי וגאוותי זקפו קומה וקפה היא לא קיבלה.

מלכת הפלקט שרים בשירם (האדיר), מיליון פעם,
"מתוק מדי פתאום נהיה כל כך מר, בדיוק שהתחלתי לנשום..."

אז תכלס, מה קרה? למה רבתם?
זה מה שמדהים אותי כל פעם בריבים האלה. 
אני לא זוכר.





בזמן מסוים בחיי הייתי בדיכאון. עכשיו שאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לאיזה דיכי קטן.
אני לא מתכוון לאיזה יום שיער גרוע, אלא לדיכאון לפי הספר, קליני לחלוטין, עם קבלות.

אני לא יודע מי מכם היה אי פעם בדיכאון אמיתי אבל אני יכול להגיד לכם שלהיות מת זה הדבר הכי קרוב לזה.


דיכאון זה כמו חור שחור שבעצם שואב אותך אליו עם כל מה שיש בך.
הוא שואב את הרגשות, גם את השימחה אבל גם את העצב. אתה ממש לא מרגיש עצוב שאתה בדיכאון.
הוא שואב את יכולת התקשורת שלך עם אנשים והעולם.
אני הייתי במצב שלא יכולתי לנהל שיחה פשוטה אפילו עם החברים הכי טובים שלי.
הוא שואב לך את התיאבון, את החיות ואת ההתעניינות במשהו.

אתה פשוט יושב בבית ושורף את הזמן.
אני בסופו של דבר יצאתי מזה עם כמה חברים קטנים ועגולים, ולא, לא כחולים אלא לבנים,
והחלטתי שאני לא אהיה יותר לעולם בדיכאון.
הזמן המבוזבז הזה פשוט לא שווה את זה.

שאני חושב על מלחמות הצדק האלה ביני לבינה אני קצת מרגיש אותו דבר.
זה פשוט בזבוז זמן.








אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך. 
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל, 
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.


יום רביעי, 23 בפברואר 2011

אמרו לי באיזה צד אתם מתחילים ואומר לכם מי אתם...

זה קרה ממש הבוקר בעודי מכין את הסנדוויצ'ים, את הפירות
ואת המשהו המתוק המיוחד ליום רביעי כי זה מה שקבעו במיני פרלמנט.
(הוא לומד בגן דמוקרטי שבו כל שבוע יש פרלמנט עם הצעות והצבעות, מדהים...)

אז בזמן שכל זה קורה, אומר לי רומי,
"אני נסעתי בשלוש 'אוטויים' בטיול בשבת,
גם בשלנו, גם בשל מלי וגם בשל סבא מוני."

בשביל להמשיך את השיחה הספונטנית שהתחיל בני,
מה שלא קורה המון אלא אם השיחה מורכבת מרצף שאלות הנשאלות אחת אחר השנייה:
"אפשר מחשב ?"
"אפשר וויזיה ?" (הקיצור נאמר לא בגלל שהוא לא יודע לדבר, אלא מכיוון שהוא יודע בוודאות שאני אגיד לא)
"אפשר מסטיק ?"

שאלתי אותו אני, "איפה הכי נהנית ?"

משום מה ילדי לא הבין את השאלה שלי כמו שהתכוונתי אליה,
משמע באיזה מכונית הוא הכי נהנה לנסוע,
למרות שהסיפור התחיל במכוניות, אלא הבין משהו קצת אחר.
וענה לי : " אני אגיד לך קודם ממה הכי לא נהניתי בטיול, כדי שנשים את זה בצד..."


                                                                        
אם תיקחו לעצמכם יותר משנייה לחשוב על זה, תבינו שאם גדלתם בהולי-לנד שלנו, אתם משתייכים למחנה כלשהוא.
אפילו אם אתם אתאיסטים או חסרי כל דעה בנוגע לפוליטיקה ולמצב, ואפילו אם אתם גרים במצפה בגליל, עושים סדנאות לחם ושמים שניצל טבעול על העולם,
אתם שייכים למחנה. נקודה. ואתם מוכנים לסכן חברויות
כדי להוכיח למה המחנה שלכם יותר שווה.

אז באיזה צד אתם ?

עפרה חזה  VS ירדנה ארזי

שוקולד השחר VS ממרחית

מי שלמד פסנתר VS מי שלמד אורגן, או כמו שהערסים אומרים, אורגנית

אוטובוסים VS טרמפים

אתניקס VS משינה

קולטים לבנון VS לא קולטים לבנון (נא להתייחס רק אם אתם ילדי שנות ה-70 ופחות)

תואם איי.בי.אם VS אפל טו אי (כנ"ל)
  
קוקה קולה VS פפסי



אבל שני המחנות היריבים הגדולים ביותר ללא ספק,
ואלה שמגדירים את האדם בצורה הטובה ביותר,
בין אם הוא אימפולסיבי, טורף חיים, נטול כל יכולת לדחות סיפוקים,
לבין אם הוא מתון, מחושב, ומעדיף לשמור בצד מאשר לבזבז הכל עכשיו,

הם הם מחנות הקסטה.

השאלה מאיזה צד תתחיל.
האם תתחיל עם השוקולד השנוא רק בשביל הכיף של לגמור עם הוניל האהוב
ולהתענג על כל ביס,
או שתעדיף בלי לחשוב (סיבוני) ולהכנע ליצרים האימפולסיבייים שלך שאומרים לך
"עכשיו, עכשיו, החיים קורים עכשיו" ולהתחיל עם הוניל קודם ולגמור עם ביסים קטנים ולא טעימים של שוקולד,
תוך כדי שאתה ממלמל לעצמך בעצבים, למה לא השארתי לי קצת וניל לסוף...

אני עדיין זוכר את מפקד הצוות שלנו שאמר לנו תמיד : "הכל מסתמן על פי החיתום."







הסתכלתי על רומי אחרי שאמר קודם את מה שהוא הכי לא נהנה ממנו,
ונזכרתי שגם שהוא מתארגן בבוקר הוא קודם שוטף פנים שזה החלק שהוא הכי שונא,
ורק אז מקנח בצחצוח השיניים.

אני יכול לנחש באיזה צד הוא יתחיל לאכול את הקסטה שלו.



נ.ב. של שיר.
בגלל שאני ללא ספק במחנה של עפרה, אני מקדיש לכם שיר זה באהבה.


              
                  


אמן.


נ.ב. של דמוקרטיה.
מה שהיה כך היה.
בפרלמנט אחד לפני זמן מה,
קמה ילדה והציעה שהילדים בגן יביאו ממתקים רק ביום אחד,
כי זה מבאס (תרגום חופשי שלי) את מי שלא הביא.
משום מה, בלי כל סיבה וכנגד כל הגיון עולמי ההצעה עברה והיום הנבחר היה ד'.

אחרי כמה שבועות של יום בשבוע, הגוף של הילדים דרש יותר ויותר מתוק
עד שהתחילו להופיע סימנים לתחילתו של מהפך.
ילדה אחת, לא זאת מתחילת הנ.ב., הציעה שכל ילד יביא ממתקים לגן מתי שבזין שלו,
ההצעה עברה, והשקט חזר לאזור השרון.

נ.ב. של אוטופיה.










אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך. 
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל, 
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.

יום שבת, 19 בפברואר 2011

אני רק שאלה...

אני שואל את עצמי בגיל 33 וכמה חודשים.

האם הייעוד שלי יופיע בפניי יום אחד,
או שאצטרך להמשיך את המסע המפרך והלעיתים נראה אינסופי הזה,
בין מקומות עבודה שונים ונסיונות אנושים לפרנס את משפחתי בכבוד
עד שאוותר עליו ואחתום ויתור על השאיפה להבין למה שמו אותי פה?

בסרט "American History X" המתורגם בעילגות ל"אמריקה X",
שואל אדוארד נורטון (האחד והיחיד, ריספקט) את המורה שלו, למה אני לא מוצא את התשובות הנכונות?
עונה לו המורה החכם (מורה טוב מורה לחיים),
יכול להיות שאתה לו שואל את השאלות הנכונות.





האם אני שואל את השאלות הלא נכונות?
האם אני צריך להפסיק לשאול ולחפש בלי הפסק
עד שאגיע אל המקום שבו אני צריך להיות?
האם וויתור והסתפקות במה שיש היא השורש לסוף הבעיות שלי?

שאני מעלה בפניי אבי את השאלות הרות הגורל האלה,
ומוסיף את העובדה שעדיין אין לי בית משלי ואני חי בשכירות
וכל מיני הרהורים אחרים ואי סיפוקים למינהם,
הוא עונה לי באדישות מהולת האהבה שלו בשאלות כמו:
מה, אתה לא מביא אוכל לשולחן?
מה, אין לך איפה לגור?

לפני 15 שנה, שהיינו בצבא, נהגנו לעשות חיקויים של המפקד הראשון שלנו,
ועשינו אותם לכל אורך השירות.
חבר מהצוות היה תמיד שואל אותנו בכעס,
"תגידו, אתם תחקו את עמית גם אחרי שנשתחרר?"

אני יכול לאמר לכם היום, 15 שנה אחרי, שהתשובה לשאלה הזו היא כן.

כנראה נמשיך לחקות אותו,
כמו שאמשיך להאמין שאני אותו ילד שהיה הולך עם הורים שלו לבריכה בעין-יהב
ואוכל איתם ארוחת ערב פשוטה שארוזה בסל קניות של פעם,


כמו שאמשיך להאמין שאני אותו נער בתוך אוטו של שתיקה, בדרך לבקו"ם,
כשברקע נורית גלרון בשיר כתב לה שלמה ארצי,

                 

כמו שאמשיך להאמין שאני בברזיל עם הרצל וממשיכים לאמריקה,
כאשר כל יום שמתחיל הוא הרפתקה חדשה.


אבל אני לא שם.
אני כאן, בן 33 וקצת, עם אישה ו-3 ילדים, מחליף עבודות ושואל שאלות.

חברים, הזמן טס שנהנים, אבל גם כשלא.


נ.ב. של הבהרה.
אם היו נותנים לי את האפשרות לחיות את חיי שוב הייתי עושה בדיוק אותו דבר.
אהובים שלי, לא הייתי מפספס אתכם בשביל כלום.



אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך. 
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל, 
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

שחרר רון, שחרר.

בוקר.


"רומי תתלבש", פעם ראשונה,
"רומי תתלבש", פעם שנייה ושלישית ורביעית.


רומי תצחצח, פעם ראשונה וכו'...


צ'יריוס עם חלב ומתקרבים לרגע היציאה מהבית לכוון הגן, 
בתקווה להגיע היום לפני המפגש (זה ה"ריכוז" החדש).


"אבא אני לוקח את הגוגוסים לגן."
אומר האיש הקטן.



טיעונים משכנעים להציל את הגוגוסים 
עפים לי בראש במהירות 157 קילומטר לשעה.


רומי זה ילך לך לאיבוד...
רומי לא כדאי לך...
תשאיר את זה בבית, כדאי לך...
סמוך עליי, עדיף שלא...
וכו' וכו' וכו'.


ואז אני אומר לעצמי,
שחרר רון, שחרר.
מה כבר יקרה?


ותוך כדי המשפט שהתחיל בטון "הצעתי",
שבעצם די קרוב ל"דרישתי" להשאיר את הגוגוסים בבית,
הטון משתנה ובהתלהבות אני אומר לרומי,
"וואו!!! רעיון מעולה!"
וכך היה.


מה היה עם הגוגוסים בסוף היום זה לא העניין בכלל,
אלא הקושי בלתת לו להיות אחראי על הדברים שלו,
הרי רבאק, הוא כבר בן 5.


שחררתי.


נ.ב. אז מה קרה עם הגוגוסים ?
אחד הוא איבד וממש לא לקח את זה קשה.
אחד הוא נתן לאור ורותם ושכח את זה אצלם,
"אבל זה לא נורא כי הם יחזירו לי את זה מחר", אמר הגברבר הצעיר,
והשניים הנותרים אצלו בכיס.



אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך. 
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל, 
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.