זה קרה ממש הבוקר בעודי מכין את הסנדוויצ'ים, את הפירות
ואת המשהו המתוק המיוחד ליום רביעי כי זה מה שקבעו במיני פרלמנט.
(הוא לומד בגן דמוקרטי שבו כל שבוע יש פרלמנט עם הצעות והצבעות, מדהים...)
אז בזמן שכל זה קורה, אומר לי רומי,
"אני נסעתי בשלוש 'אוטויים' בטיול בשבת,
גם בשלנו, גם בשל מלי וגם בשל סבא מוני."
בשביל להמשיך את השיחה הספונטנית שהתחיל בני,
מה שלא קורה המון אלא אם השיחה מורכבת מרצף שאלות הנשאלות אחת אחר השנייה:
"אפשר מחשב ?"
"אפשר וויזיה ?" (הקיצור נאמר לא בגלל שהוא לא יודע לדבר, אלא מכיוון שהוא יודע בוודאות שאני אגיד לא)
"אפשר מסטיק ?"
שאלתי אותו אני, "איפה הכי נהנית ?"
משום מה ילדי לא הבין את השאלה שלי כמו שהתכוונתי אליה,
משמע באיזה מכונית הוא הכי נהנה לנסוע,
למרות שהסיפור התחיל במכוניות, אלא הבין משהו קצת אחר.
וענה לי : " אני אגיד לך קודם ממה הכי לא נהניתי בטיול, כדי שנשים את זה בצד..."
אם תיקחו לעצמכם יותר משנייה לחשוב על זה, תבינו שאם גדלתם בהולי-לנד שלנו, אתם משתייכים למחנה כלשהוא.
אפילו אם אתם אתאיסטים או חסרי כל דעה בנוגע לפוליטיקה ולמצב, ואפילו אם אתם גרים במצפה בגליל, עושים סדנאות לחם ושמים שניצל טבעול על העולם,
אתם שייכים למחנה. נקודה. ואתם מוכנים לסכן חברויות
כדי להוכיח למה המחנה שלכם יותר שווה.
אבל שני המחנות היריבים הגדולים ביותר ללא ספק,
ואלה שמגדירים את האדם בצורה הטובה ביותר,
בין אם הוא אימפולסיבי, טורף חיים, נטול כל יכולת לדחות סיפוקים,
לבין אם הוא מתון, מחושב, ומעדיף לשמור בצד מאשר לבזבז הכל עכשיו,
הם הם מחנות הקסטה.
השאלה מאיזה צד תתחיל.
האם תתחיל עם השוקולד השנוא רק בשביל הכיף של לגמור עם הוניל האהוב
ולהתענג על כל ביס,
או שתעדיף בלי לחשוב (סיבוני) ולהכנע ליצרים האימפולסיבייים שלך שאומרים לך
"עכשיו, עכשיו, החיים קורים עכשיו" ולהתחיל עם הוניל קודם ולגמור עם ביסים קטנים ולא טעימים של שוקולד,
תוך כדי שאתה ממלמל לעצמך בעצבים, למה לא השארתי לי קצת וניל לסוף...
אני עדיין זוכר את מפקד הצוות שלנו שאמר לנו תמיד : "הכל מסתמן על פי החיתום."
הסתכלתי על רומי אחרי שאמר קודם את מה שהוא הכי לא נהנה ממנו,
ונזכרתי שגם שהוא מתארגן בבוקר הוא קודם שוטף פנים שזה החלק שהוא הכי שונא,
ורק אז מקנח בצחצוח השיניים.
אני יכול לנחש באיזה צד הוא יתחיל לאכול את הקסטה שלו.
נ.ב. של שיר.
בגלל שאני ללא ספק במחנה של עפרה, אני מקדיש לכם שיר זה באהבה.
אמן.
נ.ב. של דמוקרטיה.
מה שהיה כך היה.
בפרלמנט אחד לפני זמן מה,
קמה ילדה והציעה שהילדים בגן יביאו ממתקים רק ביום אחד,
כי זה מבאס (תרגום חופשי שלי) את מי שלא הביא.
משום מה, בלי כל סיבה וכנגד כל הגיון עולמי ההצעה עברה והיום הנבחר היה ד'.
אחרי כמה שבועות של יום בשבוע, הגוף של הילדים דרש יותר ויותר מתוק
עד שהתחילו להופיע סימנים לתחילתו של מהפך.
ילדה אחת, לא זאת מתחילת הנ.ב., הציעה שכל ילד יביא ממתקים לגן מתי שבזין שלו,
ההצעה עברה, והשקט חזר לאזור השרון.
נ.ב. של אוטופיה.
אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך.
ואת המשהו המתוק המיוחד ליום רביעי כי זה מה שקבעו במיני פרלמנט.
(הוא לומד בגן דמוקרטי שבו כל שבוע יש פרלמנט עם הצעות והצבעות, מדהים...)
אז בזמן שכל זה קורה, אומר לי רומי,
"אני נסעתי בשלוש 'אוטויים' בטיול בשבת,
גם בשלנו, גם בשל מלי וגם בשל סבא מוני."
בשביל להמשיך את השיחה הספונטנית שהתחיל בני,
מה שלא קורה המון אלא אם השיחה מורכבת מרצף שאלות הנשאלות אחת אחר השנייה:
"אפשר מחשב ?"
"אפשר וויזיה ?" (הקיצור נאמר לא בגלל שהוא לא יודע לדבר, אלא מכיוון שהוא יודע בוודאות שאני אגיד לא)
"אפשר מסטיק ?"
שאלתי אותו אני, "איפה הכי נהנית ?"
משום מה ילדי לא הבין את השאלה שלי כמו שהתכוונתי אליה,
משמע באיזה מכונית הוא הכי נהנה לנסוע,
למרות שהסיפור התחיל במכוניות, אלא הבין משהו קצת אחר.
וענה לי : " אני אגיד לך קודם ממה הכי לא נהניתי בטיול, כדי שנשים את זה בצד..."
אם תיקחו לעצמכם יותר משנייה לחשוב על זה, תבינו שאם גדלתם בהולי-לנד שלנו, אתם משתייכים למחנה כלשהוא.
אפילו אם אתם אתאיסטים או חסרי כל דעה בנוגע לפוליטיקה ולמצב, ואפילו אם אתם גרים במצפה בגליל, עושים סדנאות לחם ושמים שניצל טבעול על העולם,
אתם שייכים למחנה. נקודה. ואתם מוכנים לסכן חברויות
כדי להוכיח למה המחנה שלכם יותר שווה.
אז באיזה צד אתם ?
עפרה חזה VS ירדנה ארזי
שוקולד השחר VS ממרחית
מי שלמד פסנתר VS מי שלמד אורגן, או כמו שהערסים אומרים, אורגנית
אוטובוסים VS טרמפים
אתניקס VS משינה
קולטים לבנון VS לא קולטים לבנון (נא להתייחס רק אם אתם ילדי שנות ה-70 ופחות)
תואם איי.בי.אם VS אפל טו אי (כנ"ל)
קוקה קולה VS פפסי
אבל שני המחנות היריבים הגדולים ביותר ללא ספק,
ואלה שמגדירים את האדם בצורה הטובה ביותר,
בין אם הוא אימפולסיבי, טורף חיים, נטול כל יכולת לדחות סיפוקים,
לבין אם הוא מתון, מחושב, ומעדיף לשמור בצד מאשר לבזבז הכל עכשיו,
הם הם מחנות הקסטה.
השאלה מאיזה צד תתחיל.
האם תתחיל עם השוקולד השנוא רק בשביל הכיף של לגמור עם הוניל האהוב
ולהתענג על כל ביס,
או שתעדיף בלי לחשוב (סיבוני) ולהכנע ליצרים האימפולסיבייים שלך שאומרים לך
"עכשיו, עכשיו, החיים קורים עכשיו" ולהתחיל עם הוניל קודם ולגמור עם ביסים קטנים ולא טעימים של שוקולד,
תוך כדי שאתה ממלמל לעצמך בעצבים, למה לא השארתי לי קצת וניל לסוף...
אני עדיין זוכר את מפקד הצוות שלנו שאמר לנו תמיד : "הכל מסתמן על פי החיתום."
הסתכלתי על רומי אחרי שאמר קודם את מה שהוא הכי לא נהנה ממנו,
ונזכרתי שגם שהוא מתארגן בבוקר הוא קודם שוטף פנים שזה החלק שהוא הכי שונא,
ורק אז מקנח בצחצוח השיניים.
אני יכול לנחש באיזה צד הוא יתחיל לאכול את הקסטה שלו.
נ.ב. של שיר.
בגלל שאני ללא ספק במחנה של עפרה, אני מקדיש לכם שיר זה באהבה.
אמן.
נ.ב. של דמוקרטיה.
מה שהיה כך היה.
בפרלמנט אחד לפני זמן מה,
קמה ילדה והציעה שהילדים בגן יביאו ממתקים רק ביום אחד,
כי זה מבאס (תרגום חופשי שלי) את מי שלא הביא.
משום מה, בלי כל סיבה וכנגד כל הגיון עולמי ההצעה עברה והיום הנבחר היה ד'.
אחרי כמה שבועות של יום בשבוע, הגוף של הילדים דרש יותר ויותר מתוק
עד שהתחילו להופיע סימנים לתחילתו של מהפך.
ילדה אחת, לא זאת מתחילת הנ.ב., הציעה שכל ילד יביא ממתקים לגן מתי שבזין שלו,
ההצעה עברה, והשקט חזר לאזור השרון.
נ.ב. של אוטופיה.
אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך.
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל,
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה