בוא נעבור לכתבינו שנמצא עכשיו בבית משפחת רווה שחורי, האם אתה יכול לספר לנו מה אתה רואה?
אז כן, אני כאן בבית משפחת רווה שחורי באמצע סוג של ריב בין מורן לרון. הילדים כבר ישנים, אבל מקורות מהימנים מספרים לי שהריב התחיל עוד לפני שהילדים היו במיטות. הכל התחיל שרון אמר שמחר, יום שבת,
(יום המשפחה, קודש הקודשים, יום המנוחה העליון), הוא לא יהיה בבית מהבוקר עד הצהריים.
חוסר הסכמה אשר התלוו אליו פרצופים רציניים שהתפרצפו מולו בארוחת הערב גרמו לרון לנסות לפתור את הנושא מעל ראשם של הילדים.
אבל מכיוון שאסור לריב ליד הילדים, אפילו אם הריב הוא לא ריב
אלא דיון שלא מלא בוולנטיין,
נדחתה השיחה למועד מאוחר יותר.
מאוחר מאוד.
מאוחר מדי.
רון כבר הספיק לצבור מספיק כעסים בפנים על איך היא מעיזה לכעוס.
מורן עדיין לא אוהבת את הרעיון ולאחר שיחה בלי הרבה אפשרות, חזרה השתיקה לבית משפחת רווה שחורי.
אפשר לחתוך את המתח כאן עם מברשת שיניים.
תודה כתבנו, נחזור אליך שיהיו עדכונים, אני מעביר את השידור בחזרה לאולפן.
אני עובר את אותו מסלול כל פעם שאני והאישה שאיתי מתקוטטים.
קודם כל אני כועס. ושאני כועס אני כועס.
אבל בפנים. בשקט בשקט. באולקוס.
אח"כ אני עובר להבטחות. אני מבטיח לעצמי שאני ארקב בקבר אבל לא אתנצל
ואם היא לא תיגש אליי אני לא אדבר איתה בחיים.
אח"כ אני עובר לצער, פשוט חבל לי על כל רגע מבוזבז כזה בחיים שלי.
אח"כ אני עובר למצב של כלב עזוב שכל מה שהוא צריך זה מישהו שיאסוף אותו לחיקו וילטף אותו. אני ממש משווע לחיבוק.
(דרך אגב, ברגע זה, זמן כתיבת שורות אלה, אני במצב הצער.
יש מצב שעד שאסיים לכתוב את הפוסט אגיע לשלב הכלב העזוב).
אחרי שלב הכלב העזוב אני עובר למצב ההארה.אני שוב מואר שלריב עם האישה שאיתך
לא שווה שום הון שבעולם ואתה צריך לעשות כל שביכולתך כדי למנוע את זה.
.
השלב האחרון הוא שלב של הבטחות נוספות.
בהבטחות אלה אני מבטיח לעצמי לא לריב איתה יותר ואם יוצא שכן אז לחסל את זה ומייד.
השלבים האלה מוכרים לי וידועים לי ומשום מה אני לא מצליח לעצור את זה שזה מגיע למרות שאני יודע שיש דברים שאני יעשה במהלך הריב הזה שאצטער עליהם אח"כ.
לדוגמא, לפני בערך חצי שעה שעוד ממש הכל פה היה בוער,
פרשתי למטבח אחרי שהיא פרשה לטובת המסך והעכבר, והכנתי לעצמי קפה.
פאוזה קטנה כדי להסביר את נושא הקפה אצלנו בבית.
אין מצב שאני לא מכין לה או היא לא מכינה לי שאחד מאיתנו מכין.
צריך שיהיה לך תרוץ ממש טוב אם לא הכנת.
אז נחזור להיום, לא מזמן, הכנתי לעצמי קפה והתחבטתי לעצמי במשך כמה דקות אם לשאול אותה אם היא רוצה.לבסוף כבודי וגאוותי זקפו קומה וקפה היא לא קיבלה.
מלכת הפלקט שרים בשירם (האדיר), מיליון פעם,
"מתוק מדי פתאום נהיה כל כך מר, בדיוק שהתחלתי לנשום..."
בזמן מסוים בחיי הייתי בדיכאון. עכשיו שאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לאיזה דיכי קטן.
דיכאון זה כמו חור שחור שבעצם שואב אותך אליו עם כל מה שיש בך.
אז כן, אני כאן בבית משפחת רווה שחורי באמצע סוג של ריב בין מורן לרון. הילדים כבר ישנים, אבל מקורות מהימנים מספרים לי שהריב התחיל עוד לפני שהילדים היו במיטות. הכל התחיל שרון אמר שמחר, יום שבת,
(יום המשפחה, קודש הקודשים, יום המנוחה העליון), הוא לא יהיה בבית מהבוקר עד הצהריים.
חוסר הסכמה אשר התלוו אליו פרצופים רציניים שהתפרצפו מולו בארוחת הערב גרמו לרון לנסות לפתור את הנושא מעל ראשם של הילדים.
אבל מכיוון שאסור לריב ליד הילדים, אפילו אם הריב הוא לא ריב
אלא דיון שלא מלא בוולנטיין,
נדחתה השיחה למועד מאוחר יותר.
מאוחר מאוד.
מאוחר מדי.
רון כבר הספיק לצבור מספיק כעסים בפנים על איך היא מעיזה לכעוס.
מורן עדיין לא אוהבת את הרעיון ולאחר שיחה בלי הרבה אפשרות, חזרה השתיקה לבית משפחת רווה שחורי.
אפשר לחתוך את המתח כאן עם מברשת שיניים.
תודה כתבנו, נחזור אליך שיהיו עדכונים, אני מעביר את השידור בחזרה לאולפן.
אני עובר את אותו מסלול כל פעם שאני והאישה שאיתי מתקוטטים.
קודם כל אני כועס. ושאני כועס אני כועס.
אבל בפנים. בשקט בשקט. באולקוס.
אח"כ אני עובר להבטחות. אני מבטיח לעצמי שאני ארקב בקבר אבל לא אתנצל
ואם היא לא תיגש אליי אני לא אדבר איתה בחיים.
אח"כ אני עובר לצער, פשוט חבל לי על כל רגע מבוזבז כזה בחיים שלי.
אח"כ אני עובר למצב של כלב עזוב שכל מה שהוא צריך זה מישהו שיאסוף אותו לחיקו וילטף אותו. אני ממש משווע לחיבוק.
(דרך אגב, ברגע זה, זמן כתיבת שורות אלה, אני במצב הצער.
יש מצב שעד שאסיים לכתוב את הפוסט אגיע לשלב הכלב העזוב).
אחרי שלב הכלב העזוב אני עובר למצב ההארה.אני שוב מואר שלריב עם האישה שאיתך
לא שווה שום הון שבעולם ואתה צריך לעשות כל שביכולתך כדי למנוע את זה.
.
השלב האחרון הוא שלב של הבטחות נוספות.
בהבטחות אלה אני מבטיח לעצמי לא לריב איתה יותר ואם יוצא שכן אז לחסל את זה ומייד.
השלבים האלה מוכרים לי וידועים לי ומשום מה אני לא מצליח לעצור את זה שזה מגיע למרות שאני יודע שיש דברים שאני יעשה במהלך הריב הזה שאצטער עליהם אח"כ.
לדוגמא, לפני בערך חצי שעה שעוד ממש הכל פה היה בוער,
פרשתי למטבח אחרי שהיא פרשה לטובת המסך והעכבר, והכנתי לעצמי קפה.
פאוזה קטנה כדי להסביר את נושא הקפה אצלנו בבית.
אין מצב שאני לא מכין לה או היא לא מכינה לי שאחד מאיתנו מכין.
צריך שיהיה לך תרוץ ממש טוב אם לא הכנת.
אז נחזור להיום, לא מזמן, הכנתי לעצמי קפה והתחבטתי לעצמי במשך כמה דקות אם לשאול אותה אם היא רוצה.לבסוף כבודי וגאוותי זקפו קומה וקפה היא לא קיבלה.
מלכת הפלקט שרים בשירם (האדיר), מיליון פעם,
"מתוק מדי פתאום נהיה כל כך מר, בדיוק שהתחלתי לנשום..."
אז תכלס, מה קרה? למה רבתם?
זה מה שמדהים אותי כל פעם בריבים האלה.
אני לא זוכר.
אני לא מתכוון לאיזה יום שיער גרוע, אלא לדיכאון לפי הספר, קליני לחלוטין, עם קבלות.
אני לא יודע מי מכם היה אי פעם בדיכאון אמיתי אבל אני יכול להגיד לכם שלהיות מת זה הדבר הכי קרוב לזה.
דיכאון זה כמו חור שחור שבעצם שואב אותך אליו עם כל מה שיש בך.
הוא שואב את הרגשות, גם את השימחה אבל גם את העצב. אתה ממש לא מרגיש עצוב שאתה בדיכאון.
הוא שואב את יכולת התקשורת שלך עם אנשים והעולם.
אני הייתי במצב שלא יכולתי לנהל שיחה פשוטה אפילו עם החברים הכי טובים שלי.
אני הייתי במצב שלא יכולתי לנהל שיחה פשוטה אפילו עם החברים הכי טובים שלי.
הוא שואב לך את התיאבון, את החיות ואת ההתעניינות במשהו.
אתה פשוט יושב בבית ושורף את הזמן.
אני בסופו של דבר יצאתי מזה עם כמה חברים קטנים ועגולים, ולא, לא כחולים אלא לבנים,
והחלטתי שאני לא אהיה יותר לעולם בדיכאון.
הזמן המבוזבז הזה פשוט לא שווה את זה.
שאני חושב על מלחמות הצדק האלה ביני לבינה אני קצת מרגיש אותו דבר.
זה פשוט בזבוז זמן.
אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך.
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל,
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.
