שחרר רון, שחרר.

בוקר.


"רומי תתלבש", פעם ראשונה,
"רומי תתלבש", פעם שנייה ושלישית ורביעית.


רומי תצחצח, פעם ראשונה וכו'...


צ'יריוס עם חלב ומתקרבים לרגע היציאה מהבית לכוון הגן, 
בתקווה להגיע היום לפני המפגש (זה ה"ריכוז" החדש).


"אבא אני לוקח את הגוגוסים לגן."
אומר האיש הקטן.

טיעונים משכנעים להציל את הגוגוסים 
עפים לי בראש במהירות 157 קילומטר לשעה.


רומי זה ילך לך לאיבוד...
רומי לא כדאי לך...
תשאיר את זה בבית, כדאי לך...
סמוך עליי, עדיף שלא...
וכו' וכו' וכו'.


ואז אני אומר לעצמי,
שחרר רון, שחרר.
מה כבר יקרה?


ותוך כדי המשפט שהתחיל בטון "הצעתי",
שבעצם די קרוב ל"דרישתי" להשאיר את הגוגוסים בבית,
הטון משתנה ובהתלהבות אני אומר לרומי,
"וואו!!! רעיון מעולה!"
וכך היה.


מה היה עם הגוגוסים בסוף היום זה לא העניין בכלל,
אלא הקושי בלתת לו להיות אחראי על הדברים שלו,
הרי רבאק, הוא כבר בן 5.


שחררתי.


נ.ב. אז מה קרה עם הגוגוסים ?
אחד הוא איבד וממש לא לקח את זה קשה.
אחד הוא נתן לאור ורותם ושכח את זה אצלם,
"אבל זה לא נורא כי הם יחזירו לי את זה מחר", אמר הגברבר הצעיר,
והשניים הנותרים אצלו בכיס.

אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך. 

יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל, 

בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.