אני שואל את עצמי בגיל 33 וכמה חודשים.
האם הייעוד שלי יופיע בפניי יום אחד,
או שאצטרך להמשיך את המסע המפרך והלעיתים נראה אינסופי הזה,
בין מקומות עבודה שונים ונסיונות אנושים לפרנס את משפחתי בכבוד
עד שאוותר עליו ואחתום ויתור על השאיפה להבין למה שמו אותי פה?
בסרט "American History X" המתורגם בעילגות ל"אמריקה X",
שואל אדוארד נורטון (האחד והיחיד, ריספקט) את המורה שלו, למה אני לא מוצא את התשובות הנכונות?
עונה לו המורה החכם (מורה טוב מורה לחיים),
יכול להיות שאתה לו שואל את השאלות הנכונות.
האם אני שואל את השאלות הלא נכונות?
האם אני צריך להפסיק לשאול ולחפש בלי הפסק
עד שאגיע אל המקום שבו אני צריך להיות?
האם וויתור והסתפקות במה שיש היא השורש לסוף הבעיות שלי?
שאני מעלה בפניי אבי את השאלות הרות הגורל האלה,
ומוסיף את העובדה שעדיין אין לי בית משלי ואני חי בשכירות
וכל מיני הרהורים אחרים ואי סיפוקים למינהם,
הוא עונה לי באדישות מהולת האהבה שלו בשאלות כמו:
מה, אתה לא מביא אוכל לשולחן?
מה, אין לך איפה לגור?
לפני 15 שנה, שהיינו בצבא, נהגנו לעשות חיקויים של המפקד הראשון שלנו,
ועשינו אותם לכל אורך השירות.
חבר מהצוות היה תמיד שואל אותנו בכעס,
"תגידו, אתם תחקו את עמית גם אחרי שנשתחרר?"
אני יכול לאמר לכם היום, 15 שנה אחרי, שהתשובה לשאלה הזו היא כן.
כנראה נמשיך לחקות אותו,
כמו שאמשיך להאמין שאני אותו ילד שהיה הולך עם הורים שלו לבריכה בעין-יהב
ואוכל איתם ארוחת ערב פשוטה שארוזה בסל קניות של פעם,
כמו שאמשיך להאמין שאני אותו נער בתוך אוטו של שתיקה, בדרך לבקו"ם,
כשברקע נורית גלרון בשיר כתב לה שלמה ארצי,
כמו שאמשיך להאמין שאני בברזיל עם הרצל וממשיכים לאמריקה,
כאשר כל יום שמתחיל הוא הרפתקה חדשה.
אבל אני לא שם.
אני כאן, בן 33 וקצת, עם אישה ו-3 ילדים, מחליף עבודות ושואל שאלות.
חברים, הזמן טס שנהנים, אבל גם כשלא.
נ.ב. של הבהרה.
אם היו נותנים לי את האפשרות לחיות את חיי שוב הייתי עושה בדיוק אותו דבר.
אהובים שלי, לא הייתי מפספס אתכם בשביל כלום.
האם הייעוד שלי יופיע בפניי יום אחד,
או שאצטרך להמשיך את המסע המפרך והלעיתים נראה אינסופי הזה,
בין מקומות עבודה שונים ונסיונות אנושים לפרנס את משפחתי בכבוד
עד שאוותר עליו ואחתום ויתור על השאיפה להבין למה שמו אותי פה?
בסרט "American History X" המתורגם בעילגות ל"אמריקה X",
שואל אדוארד נורטון (האחד והיחיד, ריספקט) את המורה שלו, למה אני לא מוצא את התשובות הנכונות?
עונה לו המורה החכם (מורה טוב מורה לחיים),
יכול להיות שאתה לו שואל את השאלות הנכונות.
האם אני שואל את השאלות הלא נכונות?
האם אני צריך להפסיק לשאול ולחפש בלי הפסק
עד שאגיע אל המקום שבו אני צריך להיות?
האם וויתור והסתפקות במה שיש היא השורש לסוף הבעיות שלי?
שאני מעלה בפניי אבי את השאלות הרות הגורל האלה,
ומוסיף את העובדה שעדיין אין לי בית משלי ואני חי בשכירות
וכל מיני הרהורים אחרים ואי סיפוקים למינהם,
הוא עונה לי באדישות מהולת האהבה שלו בשאלות כמו:
מה, אתה לא מביא אוכל לשולחן?
מה, אין לך איפה לגור?
לפני 15 שנה, שהיינו בצבא, נהגנו לעשות חיקויים של המפקד הראשון שלנו,
ועשינו אותם לכל אורך השירות.
חבר מהצוות היה תמיד שואל אותנו בכעס,
"תגידו, אתם תחקו את עמית גם אחרי שנשתחרר?"
אני יכול לאמר לכם היום, 15 שנה אחרי, שהתשובה לשאלה הזו היא כן.
כנראה נמשיך לחקות אותו,
כמו שאמשיך להאמין שאני אותו ילד שהיה הולך עם הורים שלו לבריכה בעין-יהב
ואוכל איתם ארוחת ערב פשוטה שארוזה בסל קניות של פעם,
כמו שאמשיך להאמין שאני אותו נער בתוך אוטו של שתיקה, בדרך לבקו"ם,
כשברקע נורית גלרון בשיר כתב לה שלמה ארצי,
כמו שאמשיך להאמין שאני בברזיל עם הרצל וממשיכים לאמריקה,
כאשר כל יום שמתחיל הוא הרפתקה חדשה.
אבל אני לא שם.
אני כאן, בן 33 וקצת, עם אישה ו-3 ילדים, מחליף עבודות ושואל שאלות.
חברים, הזמן טס שנהנים, אבל גם כשלא.
נ.ב. של הבהרה.
אם היו נותנים לי את האפשרות לחיות את חיי שוב הייתי עושה בדיוק אותו דבר.
אהובים שלי, לא הייתי מפספס אתכם בשביל כלום.
אצלי אומרים, אהבת ?? שתף לחבריך.
יש לך את האפשרות למטה ליד סימן העיפרון לשתף במייל,
בפייסבוק ובשאר מדיות גוזלות זמן יקר למינהן.
ריגשת אותי מאד
השבמחקואני אמשיך להתרגש עד דמעות מאיך שאתה כותב.
השבמחקואני אמשיך להיות אותה ילדה בת לא חשוב, שראתה אותך ואמרה: "זה הגבר שלי".
ואני אמשיך להגיד 'כן' כשאיזכר בשאלה שחיברה אותנו יחדיו...
ואני אמשיך לאהוב אותך בכל מצב, עבודה ושאלה.
ואולי השאלה שלא שאלת (או ששאלת ממש בשקט, כדי שלא אשמע...) היא השאלה שצריכה להישאל באמת-
מתי לעזאזל אשתי תצא לעבוד?????
:-) אוהבת אותך, חיים של מתלבט.
לא רע אמא
מחקבחייאת מר שחורי היקר
השבמחקאולי תשאל את עצמך את השאלה האמיתית?
מתי אני בא לבני מדבדייב לבירה?