זוכרים את התחושה הזו ש"קלטתם את זה" ?
שהנה הצלחתם לעשות משהו שלא הצלחתם עד עכשיו, שהוא שלכם ?
אם הזכרון הזה קיים, הוא בד"כ רחוק וישן,
באיזור התקופה שעוד חשבנו שהיום נגמר בשעה 20:00 ומתחיל ב 7 בבוקר.
אני זוכר עדיין את היום שבו למדתי איך להתנדנד בנדנדה לבד בלי "תנדנדי אותי!!!".
הייתי במגרש משחקים עם דודה שלי במושב,
וסוף סוף הצלחתי לעשות את המסובך מכל. להושיט את הרגליים קדימה בקדימה ולקחת אותם אחורה באחורה,
ליצור תנופה של הגוף שמזיזה את הנדנדה בלי יד של מבוגר שבוז שאין לו כוח לנדנודים. דאבל מינינג.
אני גם זוכר את הסיבוב הראשון שלי באופניים בלי גלגלי עזר, לסוף הרחוב ובחזרה.
נסעתי לשם בהיסוס וכשהגעתי לסופו של הרחוב,
במקום שבו הייתי צריך להסתובב, האטתי, איבדתי שווי משקל ונפלתי.
מיד עליתי חזרה ונסעתי לכוון הבית.
אין לי זכרונות אופניים כלשהם חוץ מזה.
כנראה משם הכל הלך חלק.
שלשום בערב רומי לקח ספר,
השקיט אותנו ואמר שהוא צריך דממה כדי להתרכז בקריאת הספר.
לשם הבהרה.רומי מזהה את כל האותיות כולל סופיות.
אפילו כמה באנגלית.
הוא גם יודע לכתוב את שמו, שם משפחתו המתפלצן הבנוי מ-2 שמות משפחה,
את שם אחיו, אמו, אחותו ואפילו את שם אביו. כבוד.
אבל לקרוא?? זה עוד לא קרה(א)...
נחזור לליל אמש פלוס ערב.
אז הוא אומר שקט, אני רוצה לקרוא ואני אומר לעצמי בסדר שיקרא, עלק יקרא.
ולאט לאט הוא הולך עם האותיות, בספר בלי ניקוד וקורא מילה מילה.
נדלקתי והתחלתי לעזור לו איפה שהוא התקשה.
עברנו כך, בסבלנות שלי ושלו, 3-4 משפטים שהוא מזהה את האותיות, קורא. תוהה וטועה, מנסה שוב ובסוף מצליח.
כ"כ התרגשתי, הסתכלתי עליו ואמרתי לו :
"רומי, עכשיו אתה יודע לקרוא, זה שלך לנצח ואף אחד,
אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך..."
אני אוהב את הילד הזה.
אפרופו אופניים.
היה יום שבו רומי אמר "אני רוצה שנוריד את הגלגלי עזר".
שמחתי, מיד לקחתי, מהשכן כמובן, מפתח שוודי והורדנו אותם בשמחה.
חיברתי מקל לכסא ויצאנו בעוז ללמוד לנסוע בלי גלגלי עזר.
אחרי דקה פלוס מינוס, רומי אמר שהוא עייף ורוצה לחזור הבייתה.
ניסיתי לשווא להמשיך בעוד כמה נסיונות, אך כמו שכתבתי, לשוווא.
חזרתי מיואש, רומי שמח שהסיוט נגמר ואוריאן סתם משועמם.
ניסיתי פעם נוספת ביום אחר אך המקרה היה דומה,אפילו קצר יותר מקודמו, כאשר בסופו ביקש רומי להחזיר את גלגלי העזר לאופניים.
חשבתי שלא אלחץ ובזמן שלו הוא ירצה ללמוד שוב.
האופניים עם גלגלי העזר שלהן, זרוקות עדיין בתוך הפסיפלורה.
רומי נוסע בקורקינט...
שהנה הצלחתם לעשות משהו שלא הצלחתם עד עכשיו, שהוא שלכם ?
אם הזכרון הזה קיים, הוא בד"כ רחוק וישן,
באיזור התקופה שעוד חשבנו שהיום נגמר בשעה 20:00 ומתחיל ב 7 בבוקר.
אני זוכר עדיין את היום שבו למדתי איך להתנדנד בנדנדה לבד בלי "תנדנדי אותי!!!".
הייתי במגרש משחקים עם דודה שלי במושב,
וסוף סוף הצלחתי לעשות את המסובך מכל. להושיט את הרגליים קדימה בקדימה ולקחת אותם אחורה באחורה,
ליצור תנופה של הגוף שמזיזה את הנדנדה בלי יד של מבוגר שבוז שאין לו כוח לנדנודים. דאבל מינינג.
אני גם זוכר את הסיבוב הראשון שלי באופניים בלי גלגלי עזר, לסוף הרחוב ובחזרה.
נסעתי לשם בהיסוס וכשהגעתי לסופו של הרחוב,
במקום שבו הייתי צריך להסתובב, האטתי, איבדתי שווי משקל ונפלתי.
מיד עליתי חזרה ונסעתי לכוון הבית.
אין לי זכרונות אופניים כלשהם חוץ מזה.
כנראה משם הכל הלך חלק.
השקיט אותנו ואמר שהוא צריך דממה כדי להתרכז בקריאת הספר.
לשם הבהרה.רומי מזהה את כל האותיות כולל סופיות.
אפילו כמה באנגלית.
הוא גם יודע לכתוב את שמו, שם משפחתו המתפלצן הבנוי מ-2 שמות משפחה,
את שם אחיו, אמו, אחותו ואפילו את שם אביו. כבוד.
אבל לקרוא?? זה עוד לא קרה(א)...
נחזור לליל אמש פלוס ערב.
אז הוא אומר שקט, אני רוצה לקרוא ואני אומר לעצמי בסדר שיקרא, עלק יקרא.
ולאט לאט הוא הולך עם האותיות, בספר בלי ניקוד וקורא מילה מילה.
נדלקתי והתחלתי לעזור לו איפה שהוא התקשה.
עברנו כך, בסבלנות שלי ושלו, 3-4 משפטים שהוא מזהה את האותיות, קורא. תוהה וטועה, מנסה שוב ובסוף מצליח.
כ"כ התרגשתי, הסתכלתי עליו ואמרתי לו :
"רומי, עכשיו אתה יודע לקרוא, זה שלך לנצח ואף אחד,
אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך..."
אני אוהב את הילד הזה.
אפרופו אופניים.
היה יום שבו רומי אמר "אני רוצה שנוריד את הגלגלי עזר".
שמחתי, מיד לקחתי, מהשכן כמובן, מפתח שוודי והורדנו אותם בשמחה.
חיברתי מקל לכסא ויצאנו בעוז ללמוד לנסוע בלי גלגלי עזר.
אחרי דקה פלוס מינוס, רומי אמר שהוא עייף ורוצה לחזור הבייתה.
ניסיתי לשווא להמשיך בעוד כמה נסיונות, אך כמו שכתבתי, לשוווא.
חזרתי מיואש, רומי שמח שהסיוט נגמר ואוריאן סתם משועמם.
ניסיתי פעם נוספת ביום אחר אך המקרה היה דומה,אפילו קצר יותר מקודמו, כאשר בסופו ביקש רומי להחזיר את גלגלי העזר לאופניים.
חשבתי שלא אלחץ ובזמן שלו הוא ירצה ללמוד שוב.
האופניים עם גלגלי העזר שלהן, זרוקות עדיין בתוך הפסיפלורה.
רומי נוסע בקורקינט...
:-) התרגשות ראויה לשמה!
השבמחק